חצאית ג'ינס או חצאית דנים היא חצאית העשוייה מבד דנים, החומר ממנו נתפרים מכנסי ג'ינס כחולים.
חלק מהחצאיות נתפרות בסגנון מכנסי ג'ינס כחולים עם כיסים מאחור ורוכסן מלפנים. חצאיות ג'ינס אחרות נתפרות בכל מיני סגנונות, אך המאפיין אותם הוא בד הדנים הכחול. חצאית ג'ינס קיימת במבחר סגנונות ואורכים אך המשותף להן הוא בד הדנים.
היסטוריה
בשנות ה-70 ההיפים יצרו את הרעיון של מיחזור מכנסי ג'ינס לחצאיות ג'ינס.
חצאיות הג'ינס הפכו למיינסטרים בסוף שנות ה-70. חצאיות ג'ינס מיני הפכו לפופולריות בקרב הנערות וכן גם חצאיות ג'ינס בגזרת עפרון.
חצאיות ג'ינס הפכו מחדש לפופולריות במאה ה-21. נשים מפורסמות רבות לבשו חצאית ג'ינס במשך השנים.
בגדי אבל הם הבגדים אותם לובש האבל בזמן ההלוויה של האדם שמת או בתקופת האבל עליו. ישנם כללים שונים בדתות ובתרבויות שונות המכתיבים אלו בגדי אבל ילבש האבל בתקופת האבל. אחת מהפונקציות של בגדי אבל היא לאותת לסביבה שאיבדת אדם יקר, וכך הסביבה שותפה עמך באבל ומביעה חמלה וסימפטיה.
במשך כ-500 שנים באירופה ובאמריקה שחור היה צבע האבל. המנהג נבע מהאריסטוקרטיה והמוני העם חיקו זאת.
בימי הבינייים ג'נטלמנים ספרדיים לבשו קטיפה שחורה לאות אבל ואילו תבע שחור לצביעת בגדים נחשב יקר.
באמצע המאה ה-20 ביטניקים בארה"ב החלו ללבוש שחור ליומיום כדי לבדל עצמם מההמון. כיום לבוש צעיר שחור לצעירים מכונה לעיתים גותי וצבע שחור תמיד היה קשור לכמורה.
במשך ימי הביניים האצולה והאריסטוקרטיה לבשו בגדים שחורים בזמן האבל. הצבע השחור היה יקר ולכן רק העשירים לבשו בגדי אבל שחורים.
אבל בימי הביניים. מדאם תרזה דה אוסטנה.
במאה ה-18 מעמד הביניים ובעיקר הסוחרים החלו ללבוש בגדים שחורים לאות אבל.
המהפיכה התעשייתית איפשרה לרבים ממעמד הביניים ללבוש שחור בעת אבל.
המלכה ויקטוריה וילדיה בעת אבל.
למלכה ויקטוריה היתה השפעה רבה על בגדי האבל. אחרי מות בעלה הנסיך אלברט ב-1861 היא לבשה בגדי אבל שחוקו על ידי נשות החצר ואחר כך על ידי כל מכמד הביניים. היא לבשה שחורים ממותו ועד מותה שלה ב-1901.
מודעה לפרסום בגדי אבל בתקופה הויקטוריאנית.
האלמנות לבשו שחורים ורעלה משך שנה לאחר מות יקירם. אחרי שנה ניתן היה להשתמש במעט תכשיטים ולאחר חצי שנה להשתמש בבגדים מצבע אפור, סגול ולבן. נוצרו תכשיטים מיוחדים שהעידו על אבל.
סיכת אבל בתקופה הויקטוריאנית
התכשיטים המיוחדים לאות אבל בתקופה הויקטוריאנית נעשו בדרך כלל ממינרל שחור. השתמשו בשיער הנפטר לתכשיט בדרך כלל לסיכת דש.
בגד אבל בתקופה הויקטוריאנית
בתקופה הויקטוריאנית פרח מסחר של בגדי אבל ואביזרים נלווים. פורסמו מודעות על בגדי אבל וכן פורסמו כתבות: כיצד להתלבש בעת אבל. למשל, ב- Sylvia's Home Journal פורסמה ב-1881 כתבה שאמהות צריכות ללבוש קרפ שחור ששה חודשים אחרי מות החותן או החותנת של ילדיהם. בכתבה נכתב על זמני אבל שונים לדודים, דודות ולשאר קרובי משפחה.
בתקופה הויקטוריאנית
הבגדים נתפרו מקרפ שחור והיו מודעות למכירת סרטים שחורים, כובעים, רעלות, ממחטות. כפפות ומניפות.
מנהג לבישת בגדי אבל חדר גם למעמד הנמוך וב-1900 כמעט הכל נהגו ללבוש בגדי אבל.
ב-1920 המנהג ללחבוש בגדי אבל לתקופות ארוכות שכך, יתכן ובגלל ריבוי החללים במלחמת העולם הראשונה. אם כי קתולים אדוקים עדיין החזיקו במנהג זה. עדיין נשאר המנהג ללבוש שחורים בהלוויה גם במאה ה-20.
הצורך בבגדי אבל שחורים במהירות במאה ה-19 וה-20 גרם לפריחת המסחר בהם בבתי כלבו, שכן לא ניתן היה לחכות לתופרת שתתפור בגדי אבל כשאירע מוות במשפחה.
הפונקציה של בגדי אבל היתה לאותת לסובבים שהאדם באבל, ויש להראות לו חמלה וסימפטיה על האובדן.
בגדי אבל 1927
1894 משי, אוסף מוזיאון מטרופוליטן שהוצג במוזיאון ברוקלין לתלבושות.
בגד זה נלבש בזמנו ע"י המלכה ויקטוריה (1819-1901). בגד אבל לזכר בעלה אלברט.
נערכה תערוכה במטרופולין על בגדי מוות בסוף 2014 עד תחילת 2015. התערוכה הציגה בגדי אבל בבריטניה ובארה"ב מ-1815 עד 1915.
המתאבלת הידועה ביותר המלכה ויקטוריה לבשה בגד מטפטה שחורה ומוסלין ממשי שעוטר בתחרה ובבד קרפ שחור.
לא כולם לבשו שחורים. מלכות צרפת לבשו לבן לאות אבל.
היו גם שלבשו בגדי אבל אפורים או סגולים כפי שהודגם בתערוכת בגדי אבל שנערכה במוזיאון מטרופוליטן בניו-יורק ב-2014.
הנסיכה אלכסנדרה , כלתה של ויקטוריה, לבשה בגדי אבל לאחר מות המלכה ויקטוריה ממשי טהור שקושטו בצבע סגלגל. נשים רבות לבשו בגדי אבל לפי צווי האופנה, למרות שבדרך כלל נהוג היה ללבוש בגדים פשוטים.
ב-1963 ג'קי קנדי לבשה בלווית בעלה ג'והן קנדי בגדים שחורים שהפכו לאיקון אופנה. היא לבשה חליפה שחורה של ג'יוונשי ורעלה שחורה שהסתירה את פניה.
בגדי אבל 2015
black veil הרעלה
מקור הרעלה מבגדי הנזירות הקתוליות והיא שימשה כמגן מהמציאות וסימלה צניעות וטוהר.
הרעלה שימשה כאמצעי לאישה להסתיר את יגונה ואת רגשות האבל שלה.
אלמנות אמריקאיות, בעיקר עשירות, נהגו ללבוש רעלה בלוויה.
בספר מידות אמריקאי נכתב שהרעלה אף מהווה פריט לבוש מפתה. היא גם מגנה מקשרים חברתיים לא רצויים אך מהווה גם פריט אופנתי.
ענידת יהלומים נחשבה מקובלת לאבל, כיוון שהם חסרי צבע. כמו כן הייתה מקובלת אבן הג'ד, כיוון שהיא שחורה. פנינים נחשבו מקובלים כיוון שהם סימלו דמעות. בתכשיטים ניתן למצוא משכיות שהכילו שערה של הנפטר סגורה במנעול. גם דמות של אישה בוכיה נראתה בתכשיטים.
אופנת בגדי האבל לאבלים ולמלווים בצבע השחור –דומיננטי.
בעת טקס האבל בקתדרלה הגותית במילנו לג'יאני ורסאצ'ה הנוכחים לבשו בגדים בעיצובו. כך גם בלוויה ב-2010 של אלכסנדר מקווין. הנוכחות לבשו בגדים מהאוסף הגותי המפורסם שלו.
At the 2010 funeral of Alexander McQueen, Kate Moss wore a fur stole and five-inch stilettos (Jeremy Selwyn/Evening Standard/REX)
באמנות
בציור של האנס הולביין מופיעה גברת ג'יין סמול בבגד שחור כבגד של אבלה. בגדי האבל השחורים הפכו לבגדי אבל של מעמד הסוחרים. יחד עם זאת היא חבשה לראשה כומתה לבנה שאף היא איפיינה את הנשים האבלות בצרפת ובבריטניה במאה ה-16.
בציורי פורטרטים של נשים אבלות מהמאה ה-16 וה-17 ניתן לראות בגדים שחורים אך גם בגדים לבנים עם שוליים שחורים. היה יקר לנשים לקנות בגדים שחורים ללוויה ולכן השתמשו בסרטים שחורים כדי לעטר בגדים לבנים.
בציור מ- 1809 ניתן לראות אשה וילדה אבלים בבגדים שחורים בסגנון ניאוקלאסי (שמלת אמפייר).
ציור מ-1827: גברת מתאבלת
A Harlot’s Progress, Plate 6 a print made by William Hogarth. משפחה אבלה
ילדים בלוויה במאה ה-18
לואיז פרנסואז ממשפחת בורבון באבל
בוטלאנסקי
התערוכה של כריסטיאן בולטאנסקי בגרנד פאלאיס
הצייר גכטמן במודעת אבל
אדוארד מונק "ליד מיטת המת"
סר ג'ון אברט מיללאיס ליד מיטת המת
"The Cemetery of Pere Lachaise," after John James Chalon, color engraving
Magnificent Mourning, Hilda Belche
Magnificent Mourning, Hilda Belche
The Entombment, 1893
Maurice Denis (French, 1870-1943)
Tempera on paper, mounted on canvas
Norton Simon Art Foundation
In Mourning and in Rage (1977) by California artist Suzanne Lacy
Military Funeral – Isaac Israels (1865-1934
Anna Ancher (1859-1935), A Funeral, 1891
File:Luis Montero – The Funerals of Inca Atahualpa –
Funerals – Jean Fouquet
בקולנוע
הסרט: Wedding Crashers
הסרט: חיה ותן למות 1973
STEEL MAGNOLIAS 1989
STAR TREK II: THE WRATH OF KHAN 1982
מלחמת הכוכבים 2: זעמו של חאן 1982
FOUR WEDDINGS AND A FUNERAL 1994 ארב ע חתונות ולוויה אחת
מגפי סניקרס שמגיעות עד לשריר הסובך. זהו סוג של נעליים שמחקות את המראה האופייני של הסניקרס, אך מצוידות בעקב גבוה. העקב למעשה לא מאפשר שימוש בהן כנעלי ספורט, אלא כנעליים אלגנטיות בלבד.
החצאית היא אבולוציה של החצאית הצרה שהופיעה באופנה מאז תחילת המאה.
ייתכן ו- Poiret הושפע על ידי ההתנהגות של גברת הארט א. ברג שטסה בטיסה הראשונה בה היא לקחה חלק באוקטובר 1908 עם וילבור רייט. היא קשרה את החבל סביב החלק התחתון של החצאית שלה כדי למנוע פיצוץ במהלך הטיסה; לאחר שרייט ו-ברג נחתו, היא עזבה את המטוס מדדה עד הסרת החבל של החצאית שלה.
הארט בחצאית האבל
שמלת האבל בגאזט דה בון טון, 1913
מאחר שהחצאית צרה מתחת לגובה הברכיים היא מנעה מהאישה לפסוע בצעדים גדולים ולכן בתחילת המאה נקרעה פעמים רבות כאשר האישה לא הקפידה על צעדים קטנים מספיק.
כדי לפתור בעיה זו נהגו נשים לפעמים לקשור את רגליהן ברצועת עור שתמנע מהן לפסוע פסיעה גדולה מדי.
עיצוב מאוחר יותר פתר את הבעיה על ידי יצירת שסע המאפשר גמישות תנועה טובה יותר ופחות לחץ על הבד.
חצאיות צרות וארוכות הופיעו במגוון צורות לאורך המאה והיו נהוגות בעיקר כלבוש ערב מכובד או אירועים יוקרתיים כדוגמת האוסקר.
כדי למנוע קריעה של החצאית כאשר נשים ניסו ללכת בהם, לפעמים נהגו לענוד מתחת לברכיים סרט אלסטי שאיפשר להן תנועה יותר קלה.כמה נשים אימצו סגנון של מכנסי הרמון שהיו צמודים בקרסוליים. מכנסיים אלה היו גלויים מתחת המכפלת של החצאית.
הארכיון של הניו יורק טיימס בין 1910 לבין תחילת מלחמת העולם הראשונה מכיל תיאורים מפורטים של לובשי חצאית האבל של התקופה. נשים רבות לאחר מכן גילו כיצד ללכת עם חצאיות אלו והן זכו לפופולאריות.
למרות שהמונח משמש לחצאיות צרות בתחילת המאה ה-20 היו בהן לפעמים פתחים וקפלים סמויים שאיפשרו לאישה לנוע ביתר חופשיות, כי בתקופה זו נשים הפכו להיות יותר פעילות בפעילויות שונות. את הסגנון הזה ניתן היה למצוא בבגדי ערב ובשמלות כלה כאשר האישה נדרשה לצעוד רק מעט צעדים.
כיום
החצאיות הופיעו בצורות שונות, במיוחד בתחום שמלות ערב. חצאיות עיפרון הפכו פופולריות מ 1950 ואילך. אופנה זו הופיעה בחצאיות קשירה ובאופנת פטיש, כשהחצאיות היו לעתים קרובות עשויות מעור, PVC, או לטקס.
חצאיות האבל עדיין קיימות היום בסגנון גותי ובקהילות BDSM . ( ראשי תיבות באנגלית של קשירה (Bondage), משמעת (Discipline) וסאדו-מזוכיזם). היא עשויה מחומרים הנהוגים באופנה זאת כגון עור, PVC, לטקס והופיע במגזינים רבים לנושא.
משפחת אדאמס: מורטישיה בדרך כלל לובשת שמלות שחורות ארוכות בסגנון האבל. הדמויות הבדיוניות שידועה בשמלת האבל שלה היא מורטישה אדמס מהסרט "משפחת אדמס" שמופיעה תמיד בשמלת האבל גותית שחורה.
דיק טרייסי: מדונה מופיעה בשמלה שחורה, צרה, מבריקה בסגנון האבל.
כתום הוא צבע שנמצא בין אדום לצהוב. בשימוש בצבעים נוזליים, ניתן ליצור את הצבע הכתום על ידי ערבוב של אדום וצהוב.
בעברית, המילה "כָּתֹם" נגזרת מן המילה "כֶּתֶם", שאחת ממשמעויותיה היא "זהב". מבחינה זו, העברית שונה משפות רבות אחרות, שבהן יש קשר, בין המילה "כתום" (orange או מילה דומה בהרבה שפות) לבין המילה "תפוז". אפילו בערבית קיים קשר בין שם הצבע הזה, برتقالي (בורתוקלי) לבין המילה תפוז, برتقال (בורתוקל). אולם, באנגלית, לצד המילה orange, שפירושה הפשוט הוא "כתום", קיימת גם המילה Marigold, שפירושה הוא כתום-צהבהב והמילה gold, "זהב" מצויה בה.
כתום הוא הצבע הלאומי של הולנד בשל העובדה שמוצא בית המלוכה מנסיכות אורנז'-נסאו (אורנז' בשפות רבות הוא כתום). הכתום הוא הצבע הראשי שלנב "כתום" בהולנדית.חרות ספורט רבות בהולנד. למשל, נבחרת הולנד בכדורגל מכונה Oranje –
כתום מקובל בעולם כצבעם של כוחות חילוץ והצלה. זו הסיבה שבצה"ל, כתום הוא צבע הכומתה של פיקוד העורף.
בצה"ל, צבע הדגל של חיל ההנדסה הקרבית הוא כתום-שחור. צבעי הדגל נבחרו בעקבות מבצע עמורה ("אדמה חרוכה") בו השמיד חיל ההנדסה את תשתיות הצבא המצרי בחצי האי סיני בעקבות הנסיגה ממנו אחרי מבצע קדש. כתום מסמל את להבות הפיצוצים והשחור את האדמה החרוכה שהשאיר חיל ההנדסה.
ברפואת חירום, פס כתום על המדים מסמל פרמדיק שהוא בעל הסמכות הרפואית הבכירה ביותר בטיפול בשטח. כמו כן ניתן למצוא פס כחול, אדום וירוק לסמכויות הרפואיות השונות.
בתחום התחבורה משמשים שלטי הכוונה וסימוני דרך כתומים לסימון אזור עבודה.
כתום כצבע התפוז
משתמשים בצבע הכתום כדי להגביר את הנראות של עצמים. כובעים, חליפות, גופיות ואביזרים נוספים בצבע כתום מיוצרים עבור ציידים, עובדים בכביש ואחרים שבטיחותם תלויה בכך שיראו למרחק. כבלי טלפון וסיבים אופטיים בדרך כלל ארוזים בצינורותפוליאתילןבצבע כתום.
חצאית בגזרת A היא חצאית שצמודה לירכיים ובהדרגה מתרחבת לכיוון המכפלת. היא מקנה את הרושם של צורת האות A. המונח משמש גם כדי לתאר את השמלות ואת המעילים עם צורה דומה.
המונח היה בשימוש לראשונה על ידי המעצב כריסטיאן דיור כתווית עבור האוסף שלו של באביב 1955. איפיין את אוסף בגדים בגזרת A ולאחר מכן זו הייתה הצללית המבוקשת ביותר בפריז.
הרעיון הפך לפופולרי על ידי יורשו של דיור איב סן לורן, עם גזרת "טרפז" בבגדים שהוצגה ב- 1958. הוא הציג שמלות מתנפחות היורדות באופן דרמטי מקו הכתפיים.
בגדים בסגנון A הפכו לפופולריים בשנות ה-60 וה-70. בשנות ה-80 גזרה זו ירדה מגדולתה וקמה לתחייה בשנות ה-90 המאוחרות. החל מזמן זה גזרה זו מתארת כל שמלה הרחבה במותניים מאשר בבית החזה וכן חצאית הצרה במותניים ומתרחבת כלפי מטה.
חצאית A יכולה להופיע עם קישוטים שונים: כיסים, כפתורים במרכז החצאית רוכסן מאחורנית או מקדימה.
החצאית יכולה להופיע באורכים שונים.
היא מומלצת לנשים כיוון שהיא יוצרת אשליה של גזרה חטובה.
בתקופה האליזביתנית (1558-1603) כבר נראתה המקבילה של חצאית A.
גם בתקופה האדוארדית (1901-1910) ניתן לראות שמלות בגזרת A.
לרוב השתמשו בשמלה תחתונית כדי ליצור מראה צר למעלה ורחב למטה.
גברת בתקופה האדוארדית
בתקופה של שושלת קינג בסין (1644-1911) ניתן לראות חצאיות בגזרה זו.
לאחר דיור וסן לורן בשנות ה-60 הופיעה שמלת האוהל במערב, שאף היא בגזרת A.
פייר קרדין הציג בגדים רבים בגזרת A. חצאית שלו בגזרת A מופיעה על שער שבועון גליימור בשנות ה-50.
בשנות ה-60 שוב הופיעה החצאית בגזרת A ואפילו בגרסת חצאית מיני.
בשנות ה-70 הופיעו חצאיות A בג'ינס. החצאיות הללו הפכו לבחירה של נשים כחצאית לעבודה.
בשנות ה-80 נשים פחות לבשו גזרה זו, אך היא חזרה לאופנה בשנות ה-90. גם במאה ה-21 ניתן לראות בתצוגות אופנה וגם ברחוב בגדים בגזרת A.
.jpg)
Military Funeral – Isaac Israels (1865-1934
v
v
v
v
v
v
v
v
![[WOMAN SITTING IN STORE]](http://farm4.staticflickr.com/3179/2987740112_3121e534a4.jpg)
