
סיכות הן גם שימושיות וגם דקורטיביות.
היסטורית, הן היו בעיקר שימושיות כדי לחבר שני בדים (פיבולות של הרומאים) וגם סיכה המחברת קילט של הסקוטים.


פנדי
כריסטאן לוביטין
פרוזנה שולר
כריסטאן לובוטין
פנדי
פנדי
איזבלה מאראט
סן לורן
ולנטינו
בלנסיאגה
דרייס ואן נוטן
ג'ימי צ'ו
באלמיין
פנדי
כריסטיאן לובוטין
כריסטיאן לובוטין
פראדה
ג'יבאנטו רוסי
סן לורן
איזבל מאראט
ונדלר
כריסטיאן לובוטין
סטיוארט ויצמן
איזבל מאראט
גולדן גוז
ג'יאבנטו רוסי
מיו מיו
גוצ'י
סן לורן
כשאת עובדת, את זקוקה לתיק גדול. תיק שיכיל את תיק האיפור, סניקרס, צעצוע של הילד, בקבוק מים, ספר לקריאה ברכבת, סנדוויץ , לפעמים לאפטופ ועוד ועוד. התיקים האלגנטיים – כבדים ולא מספיקים. לשם כך קיימים תיקי הנסיעה (commuter-work-bags) רובם עשויים מקנווס וקלים.
תיקי אלכסון
י
צבע האופאל
לבן, חסר צבע, צהוב חיוור, אדום חיוור, אפור, חום או שחור עקב זיהומים. השתברות קרני האור תראה כתמי צבע בכל צבעי הקשת.
אוֹפּאל (בעברית לשם) הוא מינרל אמורפי (חסר-סדר) –
. קיימים שני סוגים עיקריים של אופאל, אופאל רגיל ואופאל יקר שהוא אבן חן יקרה. שני הסוגים הם אמורפיים (כלומר, אינם בנויים מגבישים) אך לאופאל יקר יש מבנה פנימי מסודר. מקור המילה "אופאל" מהמילה הלטינית opalus, שהגיעה מיוונית (ο̉πάλλιον – אוֹפאליון, ופירושה "לראות שינוי בצבע").
האופאל היקר נחשב כאבן אצילה משחר ההיסטוריה, ורבים מאמינים כי האבן מביאה מזל וניחנה בכוחות מאגיים.
הרומאים קבעו את האופאל כאבן חן יקרה שאותה כרו ממכרות באזור צ'כיה של היום או שקנו מסוחרים מהמזרח התיכון. פליניוס הזקן כתב כי האופאל מייצג את צירוף היופי של כל האבנים האחרות. מסופר על סנטור רומאי בשם נוניוס שהעדיף לצאת לגלות במקום למכור את אבני האופאל שלו למרקוס אנטוניוס שרצה לתת אותן מתנה לקלאופטרה.
מאות שנים אחר־כך כינה שייקספיר את האופאל "נס" ו"מלכת אבני החן". לבני דורו הייתה האבן אבן־מזל.
בתקופה מסוימת הייתה אמונה כי האבן דווקא מביאה מזל רע לבעליה. הסיפור הידוע ביותר על כך קשור במלך אלפונסו ה-12 מספרד שקיבל טבעת אופאל במתנה מאהובה נכזבת ובזה אחר זה מתו כל יקיריו שענדו את הטבעת ובסופו של דבר מת המלך בעצמו לאחר שענד את הטבעת.
עד למחצית המאה ה-19 הייתה האופאל נדירה יחסית אבל אז משנתגלו מקורות נוספים (בעיקר באוסטרליה) הפכה האבן למבוקשת כאבן חן.
מקובל לזהות את אבן החן לשם שבחושן עם האופאל, ועל פי זיהוי זה נקבע השם העברי לאופאל, אך מכון המקדש מזהים את האופאל עם הישפה, אבן אחרת בחושן.
הסוגים השונים של אופאל יקר הם:
טבעות
תליונים
עגילים ושרשרת
צמידים
שעונים
סיכות
חפתיפ
הקרדיגן הוא עליונית לרוב עם כפתורים
קרדיגן (באנגלית: Cardigan) ("מִקְטוֹרָה" על פי האקדמיה ללשון העברית) הוא סוג של סריג קל המונח כבגד עליון מעל לבגדים הרגילים, בדומה לז'קט. לרוב ניתן לכפתר את הקרדיגן, לסגור אותו באמצעות רוכסן, או לקשור אותו באמצעות חוט דק (בשונה מחלוק או גלימה, בהם הקשירה נעשית באמצעות חלקים מהבגד) אך לעיתים גם לא ניתן לסגור אותו. הקרדיגן שונה מסוודר רגיל, בכך שלבישתו לא נעשית דרך הכנסת הראש לפתח הצוואר.
דולצ'ה וגבאנה
הקרדיגן נקרא על שם הרוזן ה-7 של קרדיגן, ג'יימס ברודנל, מייג'ור-גנרל (גנרל ראשי, דרגה המקבילה לאלוף) בצבא בריטניה אשר הנהיג את הסתערות הבריגדה הקלה במהלך הקרב על בלאקווה במלחמת קרים. הדגם של הקרדיגן עוצב בדומה למקטורן מצמר סרוג אשר נראה שהקצינים הבריטים לבשו לאחר המלחמה. פרסום סיפור הקרב בצירוף התהילה לה זכה ברונדל לאחר המלחמה גרמו לפופולריות של פריט הלבוש. נראה שבתחילה המושג התייחס רק לווסט חסר-שרוולים, אבל עם הזמן עבר לתאר גם פרטי לבוש נוספים.
כיום, קרדיגנים פשוטים של גברים לרוב נלבשים מעל חולצות או תחת ג'קט מחוייט, כצורה פחות רשמית של מקטורן או ווסט אשר מחזיקים את העניבה לאחר שג'קט החליפה הוסר. אצל נשים מקובל יותר לראות קרדיגנים עם שרוולים.
בארץ נפוץ יותר השם עליונית.
העליונית הוא פריט הניתן ללבישה בצורה רב גוונית, יש עליוניות המשמשים לאירועים רשמיים וכאלה שלא. כמו כן, ניתן ללבוש את העליונית בכל מזג אוויר, אף על פי שלרוב הוא נלבש בעונות המעבר.
העליונית מגיעה במגוון של אורכים (ברך, אגן, מותן), צבעים וסגנונות (חלק, פסים ועוד).
ג'יגי חדיד
קאיה גרבר
קנדל ג'נר
קייט הולמס
מיי תירזה
בָּרֶקֶת היא אבן חן מהמעלה הראשונה, ברקת קרויה גם אִזמרגד ואמרלד (Emerald).
יופיה של הברקת הצית את דמיונם של שליטים עוד בעת העתיקה, ואלו השקיעו משאבים רבים במציאתה. כבר בשנת 2000 לפנה"ס נתגלו במצרים העתיקה במחוזות מצרים העליונה (בקרבת עמק הנילוס) מרבצי ברקת הקרויים מכרות קלאופטרה.
בימיו של אלכסנדר הגדול היו אלו כורים יוונים שחפרו במכרות במצרים בחפשם אחר האבן, ומאוחר יותר נכרתה הברקת עבור המלכה קלאופטרה. מצרים הייתה ספקית הברקת של העולם העתיק, וזו נסחרה בעיקר באירופה ובהודו.
הברקת מהווה אתגר למעבדיה: קשיותה הרבה אמנם מונעת ממנה שריטות רבות, אך כמות הסדקים והתכלילים שבה מקשים אף על חותך מקצועי המבקש לנצל כמה שיותר מן הגביש היקר. במשך הזמן התפתח חיתוך מיוחד לברקת – חיתוך אמרלד – ריבוע או מלבן בעלי שיפועים מדורגים ופינות קטומות, המאפשר להפגין את יופיה של הברקת ולהגן עליה מפגיעה מכנית.
השם ברקת מופיע בתנ"ך בהקשרים שונים, ובעיקר בתיאור החושן:
וַיְמַלְאוּ-בוֹ–אַרְבָּעָה, טוּרֵי אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת–הַטּוּר, הָאֶחָד.
הברקת המקראית היא האבן השלישית בטור הראשון בחושן הכהן הגדול, והיא מיוחסת לשבט לוי. תרגומים שונים של התנ"ך קושרים אותה ל-Emerald, והעברית המודרנית קיבלה תרגום זה.
הברקת הייתה ידועה עוד מימי קדם, וכבר אז הייתה מוערכת מאוד. היא מוזכרת אצל תאופרסטוס ופליניוס. על פי הרודוטוס, טבעת פוליקרטס הייתה משובצת בברקת.
לברקת יוחסו תכונות שונות, בעיקר סגולות מרפא: נגד מחלות הכיפיון (מחלת הנפילה) והדיזנטריה ונגד פגיעות בעיניים. נשים האמינו כי הברקת תסייע להן לעבור את הלידה בשלום. האצטקים ובני האינקה האמינו כי הברקת היא אבן קדושה והודות ההודיות מספרות על סגולותיה של הברקת כמשרת מזל ורווחה. לאורך ההיסטוריה ייחסו לברקת השפעות מיסטיות, כגון היכולת להגן על העונד אותה מרוחות רעות. במקומות שונים נחשבת הברקת אבן ההולדת של חודש מאי.
אנג'לינה ג'ולי
זואה קרביץ
כריסטינה ג'טה ג'ונס
איזבל הופרט
איסה ריי
דברה מסינג
אליזבת טיילור
בלייק ליבלי
יהלום הוא מינרל קשה העשוי מפחמן נקי.
רוב היהלומים נראים לעין הבלתי מיומנת חסרי צבע. בדירוגם הגמולוגי הם נכללים בקבוצת הצבעים הרגילים, גם אם יש בהם רמה נמוכה מאוד של צהוב ואף גוני חום בהיר. מרמה מסוימת של עצמת צבע נכללים היהלומים בקבוצת היהלומים הצבעוניים (Fancy Color Diamonds).
על כל 10,000 יהלומים המופקים בעולם נמצא יהלום צבעוני אחד, העשוי להיות בצבעים צהבהבים או חומים, שהם הנפוצים ביותר. הצבעים הנדירים יותר – ירוק, כחול, ורוד, כתום, שחור, והנדיר מכולם – אדום, מופיעים בתדירות נמוכה מאוד, עד לאחד למיליון.
מחירי היהלומים הגולמיים נקבעים לפי קטגוריות המיון השונות המתייחסות לצורה, גודל, צבע וניקיון. מחיריהם של היהלומים המלוטשים נקבע גם לפי איכות הליטוש. דירוג היהלומים המלוטשים ידוע כארבעת ה-Cs – ארבע מילים המתחילות באות האנגלית C ומגדירות את מאפייני היהלום המלוטש כפי שהם מופיעים בתעודות הדירוג הגמולוגיות – Carat (משקל בקרטים), Color (צבע), Clarity (ניקיון), Cut (עיבוד – פרופורציות, סימטריה ורמת הגימור)
החלוקה לארבעת ה-Cs פותחה בסוף שנות השלושים על ידי מייסד המעבדה הגמולוגית האמריקאנית המובילה ה-GIA, רוברט מ. שיפלי.
היהלום הוא הקשה והמבריק שבמינרלים: דרגת הקושי שלו היא 10 בסולם מוס (Mohs' Scale) – דרגת הקושי הגבוהה ביותר של חומרים בטבע. משקלו הסגולי של היהלום 3.52. מקדם שבירת קרני האור שלו – 2.417 יוצר את הזוהר והברק, המקנים ליהלום את יופיו המיוחד לאחר ליטושו.
יהלומים טבעיים
היהלום התגבש לפני מאות מיליוני שנים לגביש קריסטלי בלחץ של כ-60 אלף אטמוספירות בטמפרטורה של כ-1,200–1,600 מעלות צלזיוס בעומק של כ-200–250 קילומטרים מתחת לקליפת כדור הארץ.
יהלומים מלאכותיים
יהלומים סינתטיים מגודלים כיום במעבדות בשתי שיטות עיקריות: HPHT (High Pressure High Temperature) – גידול יהלומים בתנאי לחץ אטמוספירי וטמפרטורה גבוהים ובשיטת ה-CVD – שיטת הריבוד הפלזמתי – Chemical Vapor Deposition (שיקוע כימי). מיון ראשוני של יהלומים בין טבעיים לסינתטיים יכול להתבצע באמצעים פשוטים וזמינים יחסית. למיון מדויק נדרשים כלים גמולוגיים משוכללים.
צלילות
רמת הצלילות של היהלום, המכונה בעגה המסחרית ניקיון, מתייחסת לפגמים ולתכלילים של היהלום – בתוכו ועל שטח פניו. ציון הצלילות של היהלום ייקבע לפי סוג התכלילים או הפגמים, הגודל שלהם, מיקומם, ניראותם לעין וכדומה.
צבע היהלום
נהוג לחלק את היהלומים לשתי קבוצות עיקריות – צבעים רגילים וצבעים מיוחדים (יהלומים צבעוניים). לכל קבוצה סולם דירוג משלה.
גוון היהלום הצבעוני: ישנה טבלה של 27 גוונים שונים אליהם ניתן לסווג את היהלום. במקרים בהם יש ליהלום שני גוונים ניכרים לעין, מחליטים מהו הגוון הדומיננטי יותר ומציינים אותו ראשון בתעודה הגמולוגית.
בהירות/כהות לצד עומק הצבע של היהלום: כל יהלום צבעוני יקבל דירוג בהתאם למידת הבהירות או הכהות שלו הנע בין בהיר מאוד לכהה מאוד. לאחר קביעת מידת הבהירות או הכהות של צבע היהלום, הגמולוג המעריך את היהלום יקבע את מידת עומק הצבע שלו והציון ינוע בין חלש לחזק.
משתנה נוסף המשפיע על קביעת צבע היהלום הוא מידת פיזור הצבע ביהלום ואחידות הצבע שלו.
צבעו הפנימי של היהלום הצבעוני לא בהכרח יחשף לעין ללא ליטוש מתאים. ישנם מלטשים המומחים לליטוש יהלומים צבעוניים וכל עבודתם היא לחשוף את הצבע הפנימי של היהלום על ידי ליטוש נכון שלו.
כיום, לפני התחלת עבודת הליטוש משתמשים בתוכנות מחשב הקוראות את הגלם ומראות את המודל האידיאלי אליו כדאי ללטוש את היהלום. בנוסף, יש היום שימוש במכונות אוטומטיות לליטוש של יהלומים לבנים קטנים.
בתחום היהלומים הצבעוניים (Fancy Color), עדיין עבודת הלוטש היא בעלת משמעות והתמחות ייחודית. לכן, על אף הטכנולוגיות התומכות, עבודת הלוטש היא החשובה והקובעת.
בעבר, מדינת ישראל הייתה אחת מבין מרכזי ליטוש היהלומים החשובים בעולם. אך מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, היא איבדה ממעמדה כאשר מירב הייצור עבר למזרח אסיה, בעיקר להודו וסין בהן שכר העבודה נמוך בצורה משמעותית.
יהלום מוזכר בתנ"ך (המאה ה-14 לפנה"ס לפי המסורת), כאחת מאבני החן המשובצות בחשן. ליהלום היה תפקיד, כאחת מאבני החושן, בבגדי הכהן הגדול בבית המקדש ועליו היה כתוב שמו של שבט זבולון.
במאה ה-9 לפנה"ס היו היהלומים ידועים בהודו, ובמשך זמן רב הובאו ממנה לכל חלקי העולם של אז בדרך היבשה בידי סוחרים פרסים וערבים. מסמכים שהתגלו בהודו מלמדים על כריה של האבן ועל גביית מיסים על יהלומים מהמאה הרביעית לפנה"ס. האזכור הקדום ביותר של יהלומים באירופה הוא בכתבי מרקוס מאניליוס במאה הראשונה לספירה "היהלום, אבן שגודלה כנקודה, יקרה יותר מזהב". גם פליניוס הזקן מזכיר את האבן בספרו תולדות הטבע, מזהה את המבנה האוקטאדרי של הגביש ומתאר את קשיותו כך: "היהלום, שיא העושר והמותרות, שאינו נשבר מאף עצם אחר ואי אפשר להתגבר על קשיותו, נשבר לרסיסים באמצעות דם של תיש". עד למאה ה-15 לא היו ידועות טכניקות לליטוש וחיתוך יהלומים ולכן לא שימשו לתכשיטים אלא כאביזר פולחני או מיסטי. במאה ה-15 כאשר פותח ליטוש היהלומים בוונציה החלו הנשים להתקשט בהם, תחילה בצרפת ואחר כך בכל ארצות אירופה. יהלום מלוטש שובץ לראשונה בטבעת אירוסין שניתנה למארי, דוכסית בורגונדיה מידי מקסימיליאן הראשון.
בארצות הברית, באוסטרליה ובתאילנד יהלום הוא אבן ההולדת של חודש אפריל. מלך תאילנד, פומיפון אדוניאדט היה גם בעליו של היהלום המלוטש הגדול בעולם, במשקל 545.67 קרט, אשר ניתן לו לציון יובל להכתרתו.
יהודים היו מעורבים בסחר ביהלומים במשך הדורות, והעיסוק הזה עבר במשפחות מהורים לצאצאיהם. בראשית המאה ה-18 קנו היהודים כ-80% מכל היהלומים שהביאה חברת הודו המזרחית. רוב סוחרי היהלומים בלונדון בסוף המאה ה-18 היו יהודים. בראשית המאה ה-21 תופסים היהודים עמדה הגמונית, כמותית ותפקודית, בבורסות היהלומים הגדולות והנחשבות: הבורסה ליהלומים ברמת גן, הבורסה ליהלומים באנטוורפן והבורסה ליהלומים בניו יורק. עמדה זו הביאה גם לעליית חלקם של יהודים במקצוע ליטוש היהלומים. לאור עיסוקם הבולט והניכר של יהודים בתחום זה משתמשים במדינות רבות, כשבאים לסיים עסקה, בצמד המילים העבריות "מזל וברכה".
היהלום הוא הקשה והמבריק שבמינרלים: דרגת הקושי שלו היא 10 בסולם מוס (Mohs' Scale) – דרגת הקושי הגבוהה ביותר של חומרים בטבע. יהלומים משמשים לנוי (בייצור תכשיטים) ולתעשייה. יהלומים נוצרו בטבע, ובמחצית המאה העשרים החל ייצור מלאכותי שלהם.
צמודים
\
ארוכים
פנינה (וכן מרגלית) היא אבן חן הנוצרת לעיתים ברכיכות ממחלקת הצדפות וכן לעיתים בקונכיות שבלולים. זוהי אבן חן נפוצה מאוד, והיא החשובה מבין אבני החן שמקורן ביולוגי (ולא מינרלי, כרוב סוגיהן של אבני החן).
האזכור הראשון בעברית לפנינה הוא בספר משלי:
את הפנינים ייבאו בני ישראל לרוב מהפניקים.
רבינו גרשום כתב כי "רגילים אנשים לשחוק פנינה לתוך משקה משום רפואה" (תרגום מארמית). כלומר, היה מקובל בזמנו (המאה ה-10 וה-11) להמיס פנינה לתוך משקה ולצרוך אותה בתור תרופה, אולם ייתכן שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם תרופה יקרה כזאת.
גם כיום אין שליית או ייצור פנינים בישראל והן מיובאות, אם כי שוויין היחסי נמוך משהיה.
צדפות הפנינה החשובות ביותר הן אלה שקשוותיהן מצופות, בצדן הפנימי, בחומר הקרוי דָּר (nacre), ומכוּנה "אם הפנינה" או "צִדְפַּת הַפְּנִינִים".
בגלימת הצדפות הללו מצויים תאים מפרישי דר. אם חודר גוף זר כלשהו מעבר לגלימה, התאים הללו נצמדים אליו ומפרישים דר, המצפה אותו למען לא יזיק לגוף הצדפה. תהליך זה נמשך במשך כל ימי חייה של הצדפה.
לרוב מקור הגירוי הוא אורגניזם טפיל, חומר אורגני כלשהו, או אפילו נזק לרקמת המגן הפנימית המגינה על הרכיכה. בדרך כלל הגירוי החיצוני נכנס לצדפה בעת שזו פוערת את שריונה. גם רכיכות אחרות יוצרות גושי חומר דומים לפנינים, אך אין אלה נחשבות פנינים אמיתיות.
מכיוון שהפנינה עשויה בעיקר מסידן פחמתי, היא נמסה בחומצה – חומץ, יין ואפילו מיץ תפוזים.
הפנינה המפורסמת בעולם היא ה-HOPE PEARL שמשקלה כ-90 גרם והיא נמצאת במוזיאון הבריטי. אורכה של פנינה זו כ-5.5 ס"מ והיקפה כ-8 ס"מ.
הפנינה משמשת לקישוט, לציור משנת 1670.
הפנינה משמשת כקישוט בלבד. אין לה ערך כשלעצמה וערכה הכספי נובע מיופייה ונדירותה. ערכה של הפנינה משתנה בהתאם לגודלה, צורתה, בהירותה, צבעה ומין הצדפה או השבלול שממנו נלקחה.
כבר העמים הקדמונים נהגו לייחס כוחות שונים לאבני חן בכלל, ולפנינה כוח של פוריות ומלכות. נמצאו תכשיטי פנינה מהתקופה שלפני הספירה בחפירות ארכאולוגיות ובקברים שנחקרו.
הפנינה הראשונה נמצאה בארון קבורה של נסיכה פרסית מ-420 לפנה"ס. פנינים נמסרו כמתנות לקיסרות/
בימי הביניים נהגו מלכים לשלוח משלחות גדולות בחיפוש אחר פנינים כדי לשבצן בכתריהם.
על פי פליניוס, מצביא רומאי, התרברבה קלאופטרה בפני מאהבה אנטוניוס כי תוך ארוחה אחת תכלה כעשרה מיליון מטבעות ססטרטיוס. השניים ערכו התערבות, ולמחרת קלאופטרה הגישה לאנטוניוס ארוחת ערב מפוארת וביקשה שיגישו לה משקה חמוץ שמסוגל להמיס פנינים. הגישה ידה אל אחת מאוזניה, שם הייתה תלויה פנינה, ושמה אותה בתוך הכוס. הפנינה נמסה בתוך המשקה שבכוס, וקלאופטרה גמעה את המשקה. שופט ההתערבות, פלנקוס, עצר בעדה מלכלות גם את הפנינה השנייה, והכריז על קלאופטרה כמנצחת בהתערבות.
פנינים ניתן למצוא בדרום יפן, סביב סרי לנקה וחופי דרום הודו, באינדונזיה, בפיליפינים, בחופי קליפורניה ומפרץ מקסיקו שבאמריקה, ובאיים רבים באוקיינוס.
ב-1893 קוקיצ'ו מיקימוטו גילה כיצד לגדל פנינים. ב-1935 כבר היו 350 חוות פנינים ביפן שייצרו כ-10 מיליון פנינים בשנה.
כאשר החלו בתרבוּתם של פניני מים מתוקים בשנות השבעים, היה מעט ידע וטכנולוגיה כיצד לחזק את ברק הפנינה. לעומת זאת, ההיסטוריה של הגידול המלאכותי של פניני ים ארוכה יותר (הוחל בתרבותם כבר במאה התשע עשרה) ולכן ידעו כיצד לחזק בהן את הברק. כיום ההפך הוא הנכון מכיוון שתחום גידול פניני מים מתוקים התפתח מאוד.
כיוון שגידול פניני ים קשה יותר מגידולם של פניני מים מתוקים ומניב פחות רווח, הן יקרות יותר עד כדי פי כמה מאות.
פניני אורז מגודלים במים והם בצורה מאורכת ואובלית. הם דומים לגרגרי אורז. לרוב צובעים אותם.
צורתם אינה עגולה מושלמת רובם מגודלים במים. המפורסמים שבהם באים מהים הדרומי ומטהיטי. יופיים נעוץ בשוני בגודל ובצורה.
אלכסנדר מקווין
ג'קו קנדי ופנינים
השטן לובשת פראדה
הילדה עם עגיל הפנינה
גטסבי הגדול
ארוחת בוקר בטיפאני
שלושת המוסקיטרים
תכשיט או עדִי הוא אביזר המיועד בעיקר לקישוט הגוף והבגד. יש תכשיטים שהם יצירות אמנות יחידניות, ויש תכשיטים מסחריים. מאז ומעולם שימשו תכשיטים גם כסמל סטטוס וגם כמייצגי בעלי ממון.
התכשיטים היו קיימים משחר ההיסטוריה. בתקופות קדומות הם נוצרו מחומרים כגון עצמות, עץ וצדפות, ולאחר מכן מחומרים יקרים יותר כמתכות (זהב, כסף, פלטינה) ואבני חן (יהלומים, טופז, פנינים).
החל משנות השלושים של המאה העשרים הפכו תהליכים תעשייתיים לנפוצים יותר בייצור תכשיטים תוך שימוש גם במתכות יותר זולות וכן בחומרים זמינים ועממיים כגון פלסטיק, בדים, עץ וכו'.
במקביל לתעשיית האופנה, שהפכה ליותר עממית, התפתחה גם תעשיית תכשיטי האופנה שעבורה משתמשים, כאמור, בחומרים יותר זמינים וזולים כגון: מתכת גולדפילד, זכוכית וכן בשיבוץ אבנים לא יקרות.
חפירות ארכאולוגיות במערות האדם הקדמון מגלות, כי כבר לפני 100,000 שנה פותחו התכשיטים הראשונים באמצעות שימוש בחומרי גלם דוגמת עצמות ושריונות רכים של חיות, אבנים ועצים. תחילה שימשו חומרים אלה כאמצעים לקשירת בגדים וחיבור עורות אלה לאלה, אולם בהמשך נמצאו עדויות לדגש ששם האדם הקדמון על עיצוב חומרים ושימוש בהם לצורכי קישוט ונוי.
דוגמה לתכשיט קדום היא סיכת הפיבולה, ששימשה לחיבור גלימות בעת העתיקה ובימי הביניים. המבנה שלה התאפיין בשני מופעים: האחד דמוי סיכת ביטחון, והשני כקשת ומחט המושחלת עליה. המבנה הקשתי היה מורכב משני חלקים: קשת בצורת 'עיגול' פתוח, שעליה מורכבת מעין מחט עם קוף הנעה על גביה. המחט ננעצת בבד, ועל ידי סיבובה של המחט מעל לקשת נוצר החיבור בין הבדים.
התכשיטים נענדים על רוב חלקי גוף האדם – מסיכות ראש ועד לטבעות על הבהונות. התכשיטים השכיחים ביותר הם ענקים, תליונים, מחרוזות, עגילים, צמידים וטבעות.
בעל המקצוע שיוצר תכשיטים בהם מכונה צורף, מעצב תכשיטים, ואת השם תַּכְשִׁיטָן הוסיף וחידש המילונאי ראובן אלקלעי.
בעברית ספרותית מודרנית כונה צורף הזהב (או סוחר העוסק בזהב) זֶהָבִי, אולם מילה זו לא נקלטה בפי ההמון. המילה תכשיט נקלטה בעברית של ימי התלמוד.
מקצועות הצורפות ועיצוב התכשיטים נלמדים כתואר ראשון ותואר שני באקדמיות לעיצוב ואומנות בארץ ובעולם. נערכות תערוכות רבות בתחום, הן מסחריות והן אומנותיות. התערוכות המסחריות הידועות נערכות בערים כמו בבזל, בויצ'נסה, ניו יורק, לוס אנג'לס. כמו כן, תערוכות בנושאי תכשיטים אומנותיים , נערכות במוזיאונים לעיצוב ואמנות חשובים בעולם.
במכנסי קרגו השתמשו לראשונה בכוחות הצבא הבריטיים ב-1938. הם הוכנסו לצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה.
הכיסים הגדולים במכנסי קרגו שימשו בצבא הבריטי כדי לשמור על מפות ופריטים אחרים נחוצים לחייל.
מכנסי קרגו בדרך כלל נתפרים מכותנה אך גם מבד ג'ינס.