התכשיטים היו קיימים משחר ההיסטוריה. בתקופות קדומות הם נוצרו מחומרים כגון עצמות, עץ וצדפות, ולאחר מכן מחומרים יקרים יותר כמתכות (זהב, כסף, פלטינה) ואבני חן (יהלומים, טופז, פנינים).

החל משנות השלושים של המאה העשרים הפכו תהליכים תעשייתיים לנפוצים יותר בייצור תכשיטים תוך שימוש גם במתכות יותר זולות וכן בחומרים זמינים ועממיים כגון פלסטיק, בדים, עץ וכו'.

במקביל לתעשיית האופנה, שהפכה ליותר עממית, התפתחה גם תעשיית תכשיטי האופנה שעבורה משתמשים, כאמור, בחומרים יותר זמינים וזולים כגון: מתכת גולדפילד, זכוכית וכן בשיבוץ אבנים לא יקרות.

חפירות ארכאולוגיות במערות האדם הקדמון מגלות, כי כבר לפני 100,000 שנה פותחו התכשיטים הראשונים באמצעות שימוש בחומרי גלם דוגמת עצמות ושריונות רכים של חיות, אבנים ועצים. תחילה שימשו חומרים אלה כאמצעים לקשירת בגדים וחיבור עורות אלה לאלה, אולם בהמשך נמצאו עדויות לדגש ששם האדם הקדמון על עיצוב חומרים ושימוש בהם לצורכי קישוט ונוי.

דוגמה לתכשיט קדום היא סיכת הפיבולה, ששימשה לחיבור גלימות בעת העתיקה ובימי הביניים. המבנה שלה התאפיין בשני מופעים: האחד דמוי סיכת ביטחון, והשני כקשת ומחט המושחלת עליה. המבנה הקשתי היה מורכב משני חלקים: קשת בצורת 'עיגול' פתוח, שעליה מורכבת מעין מחט עם קוף הנעה על גביה. המחט ננעצת בבד, ועל ידי סיבובה של המחט מעל לקשת נוצר החיבור בין הבדים.

התכשיטים נענדים על רוב חלקי גוף האדם – מסיכות ראש ועד לטבעות על הבהונות. התכשיטים השכיחים ביותר הם ענקים, תליונים, מחרוזות, עגילים, צמידים וטבעות.

בעל המקצוע שיוצר תכשיטים בהם מכונה צורף, מעצב תכשיטים, ואת השם תַּכְשִׁיטָן הוסיף וחידש המילונאי ראובן אלקלעי.

בעברית ספרותית מודרנית כונה צורף הזהב (או סוחר העוסק בזהב) זֶהָבִי, אולם מילה זו לא נקלטה בפי ההמון. המילה תכשיט נקלטה בעברית של ימי התלמוד.

מקצועות הצורפות ועיצוב התכשיטים נלמדים כתואר ראשון ותואר שני באקדמיות לעיצוב ואומנות בארץ ובעולם. נערכות תערוכות רבות בתחום, הן מסחריות והן אומנותיות. התערוכות המסחריות הידועות נערכות בערים כמו בבזל, בויצ'נסה, ניו יורק, לוס אנג'לס. כמו כן, תערוכות בנושאי תכשיטים אומנותיים , נערכות במוזיאונים לעיצוב ואמנות חשובים בעולם.