פוסט זה מיועד לחובבי שירה.

שרון טרגל: דליה רביקוביץ (צילום-יחצ)

 

דליה רביקוביץ (1936-2005), אחת מגדולות המשוררות שלנו, כתבה שירים רבים. במספר שירים היא כתבה והזכירה לבוש. הבגדים המופיעים בשיריה הם חלק אינטגרלי מהם. דליה, שהייתה אישה יפה מאוד, אהבה בגדים. בגדים ותיאורי גוף משמשים לה לתיאור אנשים , מצבים ורגשות שונים.

היא אהבה שמלה אדומה, אך גם חיפשה את חולצתה השחורה. היא לבשה שמלה פרחונית וגם דיברה על חצאית משובצת. היא כתבה על הבגד הבוער, אך למעשה, גופה בער. את בנה יחידה היא משווה ל"רקמה מדויקת".

היא תיארה דמויות בלבוש. למשל,  בשיר על סבתא:

היתה ביננו הבנה

סבתא,

האם זה העור השקוף של שתינו

עור שאינו מגן על הבשר

כלל ועיקר.

הסיפור שלנו

יש בו איים שהשתיקה יפה להם

מוטב להשאיר כתם ושכחה על דברים שאירעו בעבר

אבל הדמיון ביננו

אינו מוטל בספק

מה שהוליד הבנה ללא אהדה.

כובע פנמה ובגדים של גברת אירופית

לפני שבאו הימים הרעים

וכרסות הקש עומדות להתפרק

הרי היית מבשלת לפעמים בעסק גדול,

לא שכחת מעולם להזכיר

את הטרחה.

וימים שהיית מתווכחת עם הרדיו

מתנצחת עם דרשני פרשת השבוע

בפלפול שלמדת מסבא שלך.

בכל "בנות ציון" של העיר הנידחת ביאליסטוק

לא היתה עלמה גאוותנית כמוך

ואפילו היתה לזה מידה של הצדקה.

סבתא, אני מתכוונת אליך,

הסבתא האירופית, לא הסבתא השניה.

אני נזכרת בך לעיתים לא קרובות

ולא רחוקות,

כמו בפרק חיים שחלף,

בעצמת זיכרון עמוק.

בחמלה בלתי פעילה.

אולי זה העור השקוף המאחד ביננו

את ללא הגנה

אני ללא הגנה.

תועלת לא צמחה לך מזה

ואת דרשת במפגיע תועלת

ועל הסוף ההוא מוטב שלא נדבר.

סבתא, החיים ההם נגמרו סוף סוף

וגם זה היה פתרון

עכשיו כשאין לך עוד נכסים של יום יום

אולי ייטב לך לדעת

שהיתה ביננו הבנה.

 

בובה ממוכנת מילים: דליה רביקוביץ' לחן: שוש רייזמן קיים ביצוע לשיר זה  בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים, ונפלתי אפיים ארצה ונישברתי לשברים וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת. ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת וכל מנהגי היה שקול וצייתני, אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת. ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים. והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות  והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן  והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

הבגד

 

"אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?

זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.

אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.

תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,

בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶּחָלִים.

אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.

זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.

אֲפִלּוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?

אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,

זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.

אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?

חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.

רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.

אַחַר-כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.

עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת,

אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.

הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.

מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.

תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.

אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,

הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?

אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.

רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.

אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי

אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת.

אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?

אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת."

"כשיבוא, אפנה אליו במתיקות". סרקופג המתאר את מדיאה שולחת את שני בניה עם מתנות ליאסון. מוצג באלטס מוזאום, ברלין

 

רקמה מדויקת

אני מסתכלת בקטן הזה

ורואה את פרח לב הזהב מנח על הכר.

פיו פתוח.

עיניו משורטטות בעדינות.

ראשו מופקד בחלומות טובים.

כבר הפליג ממני והלאה.

גביניו הדקים מתוחים כציור.

אין רקמה מדויקת ממנו.

"רקמה" זהו שיר על בנה. "רקמה" מתוך הפרויקט המדהים: הארכיון. השיר "רקמה מדויקת" מוקרא על ידי ליאורה ריבלין

http://www.haarchion.co.il/poem/%D7%A8%D7%A7%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%AA/

 

שכרה

לו היתה ידי משגת את השמלה האדומה
שמחירה יקר מאוד,
ולו היה לי עופר מדלג על הרמה
מקפץ על הגבעות –

היינו נתלים בגגות הבתים
והיינו קושרים את כנפי הרוחות
עד שהיו מסתבכות ומסתבכות –
כמו פקעת של חוטים.

והן מתנשמות על פיהן ובורחות –
עד שיצא השמש בגבורה
מתנודד ברוב כוחו.

וישליך לי מעל שוחנו פרורים
שיהיו בוערים על השמלה האדומה,
וישוב יסתולל בי בקול נהמה
וינגח בקרניו
כצמד שוורים.

ועלי השיחים יהיו הומים ומצלצלים
כמטר מטבעות זהב
ויביט ויראה ויביט בי מאוהב

דמה לך דודי לצבי או לעופר אילים.

נועה ויכונסקי- בהשראת השיר: שכרה (צילום-יחצ)

 

 

פורטרט

היא יושבת ימים רבים בביתה.
היא קוראת עתונים.
(מה יש, אתה לא קורא?)
היא אינה רוצה מה שהייתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל, הרבה וניל.
תן לה וניל.

בחורף קר לה, קר לה ממש
קר לה יותר מאשר לאחרים.
היא מתלבשת היטב ועדיין קר לה.
היא רוצה וניל.

היא לא נולדה אתמול, אם זה מה שאתה חושב.
זאת לא פעם ראשונה שקר לה
לא פעם ראשונה חורף.
בעצם גם הקיץ איננו נעים.
היא קוראת עיתונים יותר ממה שהייתה רוצה.

בחורף היא לא זזה בלי תנור.
נמאס לה לפעמים.
האם היא בקשה ממך הרבה דברים?
תודה שלא.
היא רוצה וניל.

אם תרצה להביט מקרוב, יש לה חצאית משובצת.
היא אוהבת חצאית משובצת כי זה עליז.
להביט עליה, אתה תצחק.
הכל מגוחך כל-כך.
אפילו היא צוחקת לזה לפעמים.
קשה לה בחורף ורע לה בקיץ,
אתה תצחק.
אפשר להגיד מימוזה,
עוף שאינו פורח,
אפשר להגיד הרבה דברים.
היא תמיד מתעטפת במשהו ונחנקת,
לפעמים חצאית משובצת ועוד בגדים
תשאל, למה היא מתעטפת כשאפשר להחנק?
הדברים האלה מסובכים.

זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ,
אף פעם לא כמו שצריכים.
ודרך אגב, אל תשכח, היא רוצה וניל,
עכשיו היא אפילו בוכה.
תן לה וניל.

 

חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה

חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה
ערמת הבגדים מתגבהת על כסא
ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה
זאת החולצה שרציתי ללבוש
בכדי לקנות את לבך.
אני לא מכירה את כל שמלותי
וגם לא ממש זוכרת אותך.
לילה אחד עשינו שמות
בי ובך.
הימים חולפים שנה עוברת
בלי מנגינה אני נשארת.
אני אשה שאף פעם בשום מקום
לא למדה לנגן.
תשמור עלי הפעם שנוכל לנחש כמיטב היכולת
מה קרוב יותר,
מותי או מותך?
ובין אפשרות כזו או אחרת
המנגינה איננה נשארת.
כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים.
מה שהיה היה.
לא יאומן באיזו קלות דעת
שכחת איך פעם אחת בחיים
הייתי אשה חיה.
חבל על דאבדין ולא משתכחים
במיוחד בלילה הזה
שצורב אותי ככוויה.
מה שהיה היה.
תדבק לשוני לחכי אם אמר עוד פעם מלים של אהבה.

דבש ובשמים וריחות רוזמרין
הם מה שנותר לי ממך.
והלילה הזה ארוך כל כך
ואיום כנדגלות
מה נשתנה הלילה הזה
מכל הלילות.
לא אהבה אני מבקשת
רק מים רבים
מעל לראשי
שיכבו את האהבה.
כל מימי הים התיכון
והים האדם והים השחור
הם מים של שלווה.

וותר לי הפעם שלח אותי לחפשי
ואני אהיה מנוחמת וחופשיה.
לא ימצאוני השומרים הסובבים בחוץ
לא יפצעוני ולא יכוני
פעם שלישית או שניה.
אבל אתה ישן שינה של שכחה
וחולם עליך ועל עצמך
וגם לי יש כוח בלתי משוער
לשכוח מה שצריך לשכוח
בעיקר לשכוח אותך.

בלה הלכה

בלה נתבללה,

הלכהרחוק בלה.

אביה ואמה בוכים

מנחשים בקפה,

והיא איננה.

שלושה גברים חומי פנים

נשאו אותה בידיהם החזקות

אל בטן אניה

אותה כלאו בין הררי פחם.

והם לקחו אותה לעיר זרה ומענגת

שלא ידעה את לשונה ומנהגיה

והשנים חלפו מאז רעות וארכות

והיא על הוריה

לא חדלה להתאבל.

והיא לובשת מחלצות ומתקשטת בצמידים

ומחביאה את צערה ואת לבה מקשה כאבן,

לא תנסה להמלט אל בית אביה ואמה

כי איש אחד מן השלושה שחטפוה היא אוהבת.