בגדי טלאים patchwork dresses

אמנים רבים העוסקים במלאכת הטלאים משלבים בעבודתם רקמה וסוגים שונים של תכי תפירה. מלאכת הטלאים כוללת שלושה שלבים: הכנת החלק העליון של השמיכה ובו באה לידי ביטוי היצירתיות של האומן, השלב השני הוא המילוי שעשוי לרוב מכותנה, והשלב השלישי הוא החלק האחורי של העבודה.

כדי לייצב את המילוי בין החלק העליון של העבודה לחלק התחתון תופרים את שלושת החלקים במכונת תפירה, או לחלופין בתפירה הנעשית ביד. לאחר חיבור שלושת החלקים תופרים תפר עליון כדי להדגיש את הצורות הגאומטריות של היצירה ב"תפר רץ" שמשמש גם כתפר קישוט.

עדויות לעבודות טלאים, חיבור פיסות קטנות של בד אחת לשנייה ליצירת מוצרים שונים, נמצאו לכל אורך ההיסטוריה. הדוגמה הקדומה ביותר נמצאה בקברים במצרים ובסין לפני 5000 שנה, ובהמשך בימי הביניים כאשר הכיסויים שימשו לחימום השריון של הלוחמים. טכניקה זו שימשה בתי אב רבים בין המאות ה– 11 עד המאה ה – 13, כאשר האקלים באירופה התקרר באותה תקופה. בתקופה זו החלו להשתמש בכיסויי מיטה עשויים טלאים, וכן החלו לעצב כיסויי מיטה באמצעות תבניות ודוגמאות. המסורת להכנת קווילט באופן זה הובאה לאמריקה על ידי חלוצי המתיישבים מאירופה.

קבוצות עבודה של נשים היוצרות קווילטׁ התפתחו באמריקה באמצע התקופה התעשייתית, בעת גלי ההגירה ליבשת. עיון ביומני משק הבית של נשים במאה ה-18 מלמד שהן עסקו בעבודות טקסטיל בצוותא מתוך צורך ומתוך הנאה, וכחלק מהתמודדותן עם קשיי ההגירה. בתחילת המאה ה-19 העיסוק באמנות הטלאים גבר. בסוף מלחמת האזרחים באמריקה ייצרו בדי כותנה במרקמים שונים להכנת קווילט. בעיתונים היומיים ובעיתוני הנשים התפרסמו דגמים של קווילט, כשאליהם מצורף שרטוט של הדגמים.

במאה ה-20 וה-21 הוקמו גילדות. היצירה בקבוצה שרתה מגוון מטרות כגון זירוז העבודה ומתן ביטחון כלכלי. הגילדות יצרו תחושת שייכות, מתן ביטחון, עזרה הדדית ותמיכה. אגודות הקווילט תרמו לקהילה אליה הן שייכות, מתגייסות לעזור לילדים בבתי חולים ותורמות את עבודותיהן לצדקה. לגילדות תפקיד חשוב בהעברת מסורת מלאכת הקווילט, בתמיכה במורים העוסקים בהוראת המלאכה והן יוצרות זהות נשית ומסורתית.

אמנות הטלאים זכתה ל"תחייה מחודשת" בתקופת השפל הגדול באמריקה, על ידי מיחזור בגדים חמים שהתבלו וכבר אי אפשר היה לתקנם, לכיסויים (קווילט), כאשר אפילו לפיסות בד קטנות ומרופטות נמצא שימוש בעבודת טלאים. כיום העוסקים במלאכה זו משתמשים בבדים איכותיים העשויים 100% כותנה. בארצות הברית העיסוק במלאכה דעך אחרי מלחמת העולם השנייה, אך חודש בשנות ה-70 של המאה ה-20. שנות ה-70 סומנו כחזרה של העיסוק בקווילט.

בשלהי המאה ה-20 גברה המודעות לאיכות הסביבה והובן שהאופנה המהירה גורמת לזיהום סביבה. שימוש בכל פיסת בד ליצור משהו שימושי או אמנותי נהיה חלק מהמאבק נגד זיהום הסביבה. תיקוני בגדים בצורות שונות כולל הטלאתם בצורה נאה, כבר לא נראית כסימן לעוני ומעמד חברתי נמוך, אלא כאכפתיות סביבתית.