דליה רביקוביץ (1936-2005), אחת מגדולות המשוררות שלנו, כתבה שירים רבים. במספר שירים היא כתבה והזכירה לבוש. הבגדים המופיעים בשיריה הם חלק אינטגרלי מהם. דליה, שהייתה אישה יפה מאוד, אהבה בגדים. בגדים ותיאורי גוף משמשים לה לתיאור אנשים , מצבים ורגשות שונים.
היא אהבה שמלה אדומה, אך גם חיפשה את חולצתה השחורה. היא לבשה שמלה פרחונית וגם דיברה על חצאית משובצת. היא כתבה על הבגד הבוער, אך למעשה, גופה בער. את בנה יחידה היא משווה ל"רקמה מדויקת".
לו היתה ידי משגת את השמלה האדומה שמחירה יקר מאוד,
ולו היה לי עופר מדלג על הרמה
מקפץ על הגבעות –
היינו נתלים בגגות הבתים
והיינו קושרים את כנפי הרוחות
עד שהיו מסתבכות ומסתבכות –
כמו פקעת של חוטים.
והן מתנשמות על פיהן ובורחות –
עד שיצא השמש בגבורה
מתנודד ברוב כוחו.
וישליך לי מעל שוחנו פרורים שיהיו בוערים על השמלה האדומה,
וישוב יסתולל בי בקול נהמה
וינגח בקרניו
כצמד שוורים.
ועלי השיחים יהיו הומים ומצלצלים
כמטר מטבעות זהב
ויביט ויראה ויביט בי מאוהב
דמה לך דודי לצבי או לעופר אילים.
נועה ויכונסקי- בהשראת השיר: שכרה (צילום-יחצ)
פורטרט
היא יושבת ימים רבים בביתה.
היא קוראת עתונים.
(מה יש, אתה לא קורא?)
היא אינה רוצה מה שהייתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל, הרבה וניל.
תן לה וניל.
בחורף קר לה, קר לה ממש
קר לה יותר מאשר לאחרים. היא מתלבשת היטב ועדיין קר לה.
היא רוצה וניל.
היא לא נולדה אתמול, אם זה מה שאתה חושב.
זאת לא פעם ראשונה שקר לה
לא פעם ראשונה חורף.
בעצם גם הקיץ איננו נעים.
היא קוראת עיתונים יותר ממה שהייתה רוצה.
בחורף היא לא זזה בלי תנור.
נמאס לה לפעמים.
האם היא בקשה ממך הרבה דברים?
תודה שלא.
היא רוצה וניל.
אם תרצה להביט מקרוב, יש לה חצאית משובצת. היא אוהבת חצאית משובצת כי זה עליז.
להביט עליה, אתה תצחק.
הכל מגוחך כל-כך.
אפילו היא צוחקת לזה לפעמים.
קשה לה בחורף ורע לה בקיץ,
אתה תצחק.
אפשר להגיד מימוזה,
עוף שאינו פורח,
אפשר להגיד הרבה דברים. היא תמיד מתעטפת במשהו ונחנקת, לפעמים חצאית משובצת ועוד בגדים תשאל, למה היא מתעטפת כשאפשר להחנק? הדברים האלה מסובכים.
זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ,
אף פעם לא כמו שצריכים.
ודרך אגב, אל תשכח, היא רוצה וניל,
עכשיו היא אפילו בוכה.
תן לה וניל.
חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה
חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה ערמת הבגדים מתגבהת על כסא ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה זאת החולצה שרציתי ללבוש בכדי לקנות את לבך. אני לא מכירה את כל שמלותי וגם לא ממש זוכרת אותך.
לילה אחד עשינו שמות
בי ובך.
הימים חולפים שנה עוברת
בלי מנגינה אני נשארת.
אני אשה שאף פעם בשום מקום
לא למדה לנגן.
תשמור עלי הפעם שנוכל לנחש כמיטב היכולת
מה קרוב יותר,
מותי או מותך?
ובין אפשרות כזו או אחרת
המנגינה איננה נשארת.
כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים.
מה שהיה היה.
לא יאומן באיזו קלות דעת
שכחת איך פעם אחת בחיים
הייתי אשה חיה.
חבל על דאבדין ולא משתכחים
במיוחד בלילה הזה
שצורב אותי ככוויה.
מה שהיה היה.
תדבק לשוני לחכי אם אמר עוד פעם מלים של אהבה.
דבש ובשמים וריחות רוזמרין
הם מה שנותר לי ממך.
והלילה הזה ארוך כל כך
ואיום כנדגלות
מה נשתנה הלילה הזה
מכל הלילות.
לא אהבה אני מבקשת
רק מים רבים
מעל לראשי
שיכבו את האהבה.
כל מימי הים התיכון
והים האדם והים השחור
הם מים של שלווה.
וותר לי הפעם שלח אותי לחפשי
ואני אהיה מנוחמת וחופשיה.
לא ימצאוני השומרים הסובבים בחוץ
לא יפצעוני ולא יכוני
פעם שלישית או שניה.
אבל אתה ישן שינה של שכחה
וחולם עליך ועל עצמך
וגם לי יש כוח בלתי משוער
לשכוח מה שצריך לשכוח
בעיקר לשכוח אותך.